"אנשים החליפו שיקול דעת באמונה עיוורת בשוק"

אם אתה מרוויח 15 מיליון דולר על מכירת נכסים גרועים - למה שלא תשכנע את עצמך שמכרת מוצר טוב? ■ פרופ' דן אריאלי, שחוקר את ההיגיון שעומד מאחורי ההחלטות הכלכליות שלנו, מסביר איך לכולנו יש נטייה לעוות את המציאות ■ " אי אפשר לצפות מאנשים רגילים להבין את ההשקעות המסובכות שיש כיום"

מאת חיים הנדוורקר, דהמרקר 27.02.2009 01:18

כשפרופ' דן אריאלי היה בן 17, הוא עבר תאונה קשה שהשאירה כוויות ב-70% מגופו. אותות הכוויות ניכרים גם היום בפניו ובחלקים אחרים של גופו. אלא שלמרות שנות השיקום הקשות והטראומה, התאונה גם הביאה אותו בסופו של דבר לבחור במקצוע שבו הוא עוסק כיום בהצלחה.

אריאלי התקשה להניע את כפות ידיו בעקבות הפציעה ולכן חיפש תחום עיסוק שבו לא יצטרך לכתוב הרבה. באופן אירוני, האקדמיה נראתה לו כאופציה מבטיחה. כיום אריאלי מרצה לכלכלה התנהגותית באוניברסיטת דיוק שבצפון קרוליינה. הוא דמות מוערכת ושם מוכר בעולם האקדמיה האמריקאי. ספרו הראשון, "לא רציונלי ולא במקרה" - שפורסם בארה"ב לפני כשנה וייצא בקרוב בישראל בהוצאת מטר - תורגם ל-24 שפות ונמכר עד כה ב-300 אלף עותקים. הספר, שעוסק בכלכלה בחיים של כל אחד מאתנו, מציג את הדרכים הרבות שבהן אנחנו מתנהגים באופן לא רציונלי ומסביר איך אפשר להתגבר על הכשלים האלה.

בנוסף, מאמר שאריאלי פירסם לפני חודשיים בעמוד הדעות היוקרתי של ה"ניו יורק טיימס" ובו יצא נגד הבונוסים השמנים שחולקו בוול סטריט עורר הדים רבים. אריאלי טען במאמר כי בונוסים גדולים דווקא גורמים במקרים מסוימים לירידה בביצועים. הוא טען כי תגמול הוא נושא מורכב ואין בהכרח מתאם חיובי - כפי שהוכיחה המציאות - בין בונוסים גבוהים וביצועים טובים יותר.

אריאלי והקולגות שלו ערכו כמה ניסויים - בקרב עובדים הודים וסטודנטים אמריקאים - שבהם הציבו לקבוצה של נחקרים אתגרים קוגניטיוויים כמו משחק זיכרון או הרכבת פאזל ומשימות טכניות שלא דורשות מחשבה כמו הקלדה מהירה במחשב.

החוקרים הבטיחו להעניק למשתתפים בניסוי תגמול כספי תמורת ביצועים טובים. הם גילו כי במקרה של המשימות הקוגנטיוויות, שדרשו חשיבה ומאמץ, דווקא הקבוצה שלה הובטח סכום הכסף הגבוה ביותר השיגה תוצאות טובות פחות בכל משימה שניתנה לה, לעומת שתי הקבוצות האחרות שקיבלו בונוסים נמוכים יותר. בניסוי שבו היה מדובר באתגר טכני בלבד, התמריץ הכספי אכן עשה את שלו.

המסקנה היתה שכאשר מדובר באתגר קוגניטיווי התגמול אמנם מעורר את המוטיווציה לעשות את העבודה היטב אבל הוא גם גורם ללחץ שפוגע בביצועים. לכן, קבעו החוקרים, אם המחקר אכן תואם את המציאות - בונוסים גבוהים לא רק עולים יותר למעסיק אלא גם מונעים מהעובד לעשות את המשימה בצורה הטובה ביותר.

אנחנו נפגשים בבית קפה בווילג' של ניו יורק. כולם מדברים על ברנרד מיידוף ופרשת ההונאה שלו, ואריאלי מנסה לספק פרספקטיווה משלו. "אנחנו לא יודעים הרבה על הנסיבות שבהם עשה מיידוף את המעשים שלו", הוא אומר. "כל מה שאנחנו יודעים מבוסס על ספקולציות. אפשר להניח שמיידוף דווקא לא התחיל בתור נוכל. סביר יותר שהיה לו עסק שפעל יפה והרוויח כסף, אבל בשלב מסוים הוא התחיל להפסיד.

"במצבים כאלה אנשים חושבים לטווח הקצר. היה לו חשוב לעבור בשלום את הרבעון הקרוב, לא יותר. הוא התחיל לרמות מתוך תקווה שזה יצליח לו, אבל זה לא קרה והוא לא הצליח לכסות את ההפסדים. הוא החליט לקחת סיכון נוסף ברבעון שלאחר מכן. כך הוא הסתבך והלך יותר ויותר.

"זאת תופעה שרואים הרבה מאוד בקרב מנהלי השקעות. הם לא רוצים להודות בכישלונותיהם מחשש שיאבדו משקיעים, אז הם עושים דבר אחד שהוא לא בסדר וככה הם יוצרים כדור שלג ולוקחים עוד ועוד סיכונים.

"תאר לעצמך - אתה נמצא בבורסה בשעה 15:00, והיא תיסגר בשעה 16:00. הפסדת כסף ואתה לא רוצה להודות בזה. אז אתה אומר לעצמך - אקח סיכון קטן ונראה מה יקרה. אתה כל כך רוצה להרוויח, שאתה לא חושב על התוצאה הסופית וההסתבכות שעלולה לקרות. כאשר אתה כבר בצרות גדולות מאוד אתה מגדיל את הסיכונים ובסוף הכל מתפוצץ".

למה אנשים - ובכלל זה אנשים חכמים - מפקידים את כספם אצל מנהלי השקעות בלי לבדוק את הרקע שלהם, כמו במקרה מיידוף?

"שוק ההשקעות כיום מאוד מורכב ומסובך. גם אנשי רשות ניירות ערך בדקו את ההשקעות של מיידוף ולא תפשו שמדובר במעשה נוכלות. אי אפשר לצפות מאנשים רגילים, גם אם הם אינטליגנטים, להבין את ההשקעות המסובכות שיש כיום.

"בוא ואתן לך דוגמה. המכונאי שלי פחות אינטליגנט ממני. ובכל זאת, כאשר אני הולך למוסך לבדוק מה לא בסדר במנוע המכונית שלי, אני זקוק לעזרתו כדי להבין מה קורה. האמת היא שהמנועים כל כך מורכבים שגם המכונאי לא בדיוק מבין מה הבעיה. אז הוא מחבר את המנוע למחשב שמנתח את הביצועים שלו ואת הפלט של המחשב הוא שולח למומחה בחברה האם ומשם הוא מקבל תשובה. בשווקים הפיננסיים המצב עוד יותר מורכב. קשה למצוא מומחים, והכל מסובך.

"בנוסף, אנשים החליפו שיקול דעת באמונה עיוורת בשוק. דיברתי עם מומחים לפיננסים בוול סטריט ושאלתי אותם איך הם מגיעים למחיר כזה או אחר של מניה. ההסבר הוא שהשוק יעיל וזה מה שקרה כאן. זה היה מאוד נוח".

איך האמונה העיוורת הזו באה לידי ביטוי?

"אנשים הפסיקו לחשוב על מכפילים ועל שאר מרכיבים שנהגו להשתמש בהם במשך שנים. מי שהיה שמרן בהערכות שלו התבדה, כי השוק המשיך לעלות עוד ועוד במשך 10-15 שנה. מי שנכנס לתחום לפני עשר שנים יכול היה ללמוד שוב ושוב איך האמונה הזאת בכוחו של השוק ובצדקתו נהפכה לנורמה ופרקטיקה מקובלת.

"בנוסף, גם השימוש במודלים לקביעה של מחירי מניות וסחורות נהפך לדבר מאוד מקובל. המודלים עזרו לאנשים לוותר על שיקול דעת. את המודלים חיברו אנשי אקדמיה מטובי האוניברסיטאות, ואם נתנו לך מודל שנעשה על ידי אנשים מ-MIT, למה שלא תאמין שהוא נכון? התקשרתי לסטודנטים שלי שעובדים בוול סטריט - הם הודו שאף אחד לא מבין ממש את הנוסחאות".

אז אתה לא חושב דברים חיוביים על מנהלי הכספים.

"אם היית אומר שרמת האינטליגנציה של מנהלי ההשקעות היא באלפיון העליון - הייתי אומר ניחא, צריך להתחשב בדעתם. אבל פגשתי אנשים חכמים בימי חיי, ולא הייתי אומר שבנקאים חכמים ואינטליגנטים יותר מאחרים. הם רק יצרו לעצמם דימוי שכזה".

להגן עלינו מפני עצמנו

בחירתו של ברק אובמה לנשיאות מפיחה באריאלי - כמו ברבים מאזרחי ארה"ב - תקווה מחודשת. "התקופה הנוכחית טובה מאוד בשביל נשיא חדש", הוא פוסק. "מצב הרוח באמריקה ירוד, יש חוסר אמון אדיר במערכת. אם ג'ורג' בוש היה נשאר בבית הלבן, או אפילו אם ג'ון מקיין היה נכנס במקומו, המצב היה מסתבך. לציבור היה לוקח זמן לסלוח על המשבר שלו אחראים הרפובליקאים. זה כמו בן זוג שבגד בך - גם אם חיים ביחד דרוש זמן רב כדי לסלוח. אבל כאשר אתה מתחיל מערכת יחסים חדשה, אתה נותן צ'אנס לבן הזוג החדש.

"אובמה מגביר את האמון בו בכך שהוא אומר שהוא מבין את חוסר האמון. אפשר להבין את חוסר האמון שנוצר בשוק. הנרי פולסון, שר האוצר לשעבר, תרם לאיבוד הביטחון והאמון במערכת הכלכלית והממשל. הוא המליץ לקנות את הנכסים הרעילים מידי הבנקים כי אחרת הכל יתמוטט. הקונגרס אישר לו 700 מיליארד דולר. חודשיים אחר כך הוא עמד לפני האומה האמריקאית ואמר: 'הוצאתי 300 מיליארד דולר, לא השקעתי סנט אחד בנכסים הרעילים ואין לי כוונה לעשות את זה'. התנהגות מהסוג הזה גורמת לירידה חדה באמון".

אריאלי אומר כי לאובמה לא תהיה ברירה אלא להגביר את הרגולציה בשוק הפיננסים בארה"ב. "החוסר ברגולציה נבע מאמונה עמוקה בכוחות השוק", הוא אומר. "התפישה היתה שאנחנו מתעסקים עם אנשים חכמים - מנהלי הקרנות - והם יודעים מה הם עושים. הבעיה היא שבמציאות זה לא בדיוק עובד ככה, ואני לא חושב שנוכל להגביר את האמון בקלות. נצטרך לבנות את האמון על ידי רגולציות.

"תפקידה של הרגולציה הוא להגן עלינו מפני עצמנו. למשל, האם היית חושב שטוב לשים אנשים - בעיקר כאלה שסובלים מבעיות השמנה - בחדר מלא בעוגיות ובשוקולד? האם היית סומך על אנשים שהם יוכלו לעמוד בפני הפיתוי של ישיבה בחדר מלא בריחות של דברי מאפה? בני אדם לא טובים בהתגברות על פיתויים. ככה זה כשמדובר בשוקולד וככה זה כשמדובר בהשקעות בכסף".

"הנוער העובד והלומד נטשו אותי"

אריאלי, 41, נשוי ואב לשניים, נולד בניו יורק כשאביו למד מינהל עסקים באוניברסיטת קולומביה. כשהיה בן שלוש חזרו בני המשפחה לישראל והתגוררו ברמת גן ואחר כך ברמת השרון. אמו היתה קצינת מבחן במשטרה, והשמרטפית שלו היתה עבריינית צעירה שהאם הביאה הביתה כחלק מההסדר עם בית המשפט, כדי לחסוך ממנה את השהות במוסד לעבריינים צעירים. סבו היה אריאל אריאלי, שכיהן בעבר כאחראי על הכנסות המדינה.

התאונה הקשה שבה נכווה בגופו ובפניו אירעה כשהיה בכיתה י"ב, כחניך בתנועת "העובד והלומד". הוא עסק בהכנת כתובות אש, וכדי "לשפר" את מראה האש הוא וחבריו החליטו להשתמש במגנזיום, שאותו פירקו מפצצות תאורה.

"בזמן ההכנה משהו התלקח והתפוצץ והיתה תבערה גדולה", משחזר אריאלי. "נפצעתי. במשך שלוש שנים ביליתי בבתי חולים, בהתחלה באופן רצוף ואחר כך נכנסתי ויצאתי. זו היתה פציעה בכוויה בדרגה שלישית ובמשך הזמן נדבקתי בצהבת מאחד מעירויי הדם, והייתי צריך לעבור טיפולים בכבד".

אריאלי מספר כי חוץ מטראומת הפציעה עבר טראומה נוספת. "הרגשתי שתנועת הנוער העובד והלומד נטשה אותי", הוא אומר. "הייתי חלק מהתנועה כל עוד הכל היה בסדר, אבל כאשר קרה משהו התנועה התנערה ממני. הייתי זקוק לטיפול ואמרו לי - 'תתבע אותנו'. המשפט נגרר במשך כמעט עשר שנים. קיבלתי קצת כסף, אבל זו היתה תקופה מאוד מדכאת".

מהנוער העובד והלומד נמסר בתגובה: "לפני יותר מ-25 שנה אירעה תאונה מצערת לחניך דן אריאלי. תנועת הנוער העובד והלומד עשתה אז כמיטב יכולתה לסייע לאריאלי ולהיות אתו ברגעיו הקשים. התביעה טופלה על ידי חברת הביטוח הסנה, שבשלב מסוים קרסה. צר לנו שזו התחושה איתה נשאר פרופ' אריאלי".

לדברי אריאלי, עד היום קשה לו להזיז את יד ימין ולכתוב. "רציתי לעשות משהו שבו לא אצטרך לכתוב הרבה כי קשה לי להחזיק ביד עט או עיפרון", הוא נזכר. "אם אני מקליד עמוד אחד או שניים יש לי כאבים קשים ביד וקשה לי לישון. גם היום, כשאני כבר באקדמיה, אני מגביל את כמות הכתיבה שלי".

את לימודיו האקדמיים הוא התחיל באוניברסיטת תל אביב, בחוגים לפיסיקה ומתמטיקה - אך די מהר הוא גילה כי דווקא בתחומים אלה הוא חייב לכתוב ולאמץ את ידיו. בעקבות זאת הוא החליט לעבור לתחום אחר - פילוסופיה.

כאשר התקבלה ההחלטה, הוא ביקש מאמו שתרשום אותו ללימודים. במשרד ההרשמה אמרו לה שהוא צריך לבחור תחום נוסף - והוסיפו שפסיכולוגיה משתלבת טוב עם פילוסופיה. אמו של אריאלי קיבלה את ההחלטה עבורו, והוא נזכר שהגיב על כך בכעס.

"כשהיייתי מאושפז בתל השומר טיפלו בי מספיק פסיכולוגים פרוידיאניים וחשבתי שזה הדבר האחרון שאני צריך", הוא משחזר. "אבל היה לי מזל ואחד הקורסים שלקחתי היה פסיכולוגיה פיסיולוגית, שמנסה להסביר כיצד עובדים חלקים שונים במוח. המרצה היה חנן פרנק, והוא משך אותי לתחום הזה".

פרנק סבל גם הוא מפציעה קשה - הוא איבד שתי רגליים בתקופת מלחמת ההתשה. הרקע המשותף חיבר בין השניים. "דיברנו הרבה על כאב וגילינו ששנינו לא רוצים לעשות הרדמה כשאנחנו הולכים לרופא שיניים", מספר אריאלי בחיוך. "אחרי הגילוי הזה, עשיתי עם חנן ניסוי בבית הלוחם וגילינו שאנשים שעברו פציעות קשות - פחות מוטרדים מכאב. ניסוי אחר היה על התקפים אפילפטיים בחולדות, אבל בגלל המוגבלות שלי בידיים - הרגתי יותר מדי חולדות. מאוד אהבתי את התהליך המדעי. אחרי שנת לימודים אחת החלטתי שהתחום שלי הוא פסיכולוגיה".

לאחר לימודי תואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת צפון קרוליינה, המשיך אריאלי ב-1992 כשהוא בן 24 לדוקטורט , שם התמקד בחקר הכאב, ראייה ממוחשבת וקבלת החלטות. בהמשך הוא פגש את פרופ' דניאל כהנמן, לימים חתן פרס נובל, שייסד עם עמוס טברסקי המנוח את תחום הכלכלה ההתנהגותית. אריאלי החליט להתמקד בתחום, המשלב בין הפסיכולוגיה לבין הכלכלה.

ב-1996 הוא עבר לבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטה, ומשם לבית הספר למינהל עסקים במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס - MIT. "קיבלתי משרד והתחלתי לעסוק במחקר. אף אחד לא הציק לי. עבדתי גם כחוקר בבנק הפדרלי בבוסטון והתפקיד שלי היה להתווכח עם הכלכלנים ולתת פרספקטיווה של הכלכלה ההתנהגותית".

בקיץ האחרון חזר אריאלי ללמד בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת דיוק וכיום הוא מלמד כלכלה התנהגותית. פעם בשנה הוא מגיע לשהות של חודש בישראל, ומעביר הרצאות באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב. אשתו סומי היא דוקטורנטית במרכז לרפואה גלובלית באוניברסיטה, והם מגדלים את עמית בן השש ונטע בת השנתיים וחצי.

"אנשים ממציאים סיפורים"

אריאלי אומר כי המערכת הכלכלית האמריקאית חשפה במשבר האחרון שהיא משתמשת לרעה בכוח שיש לה - ואת המחיר משלם המעמד הנמוך. "אחד הלקחים מהמשבר הזה הוא שהכלכלה בנויה כמו פירמידה. האנשים העשירים מרוויחים כסף מהרבה מאוד אנשים חלשים ועניים מהם, הנמצאים מתחתיהם. המשבר מלמד שיש גבול לתעלולים האלה. אם השכבות החזקות מביאות את החלשים לפשיטת רגל, בסופו של דבר זה גם משפיע מאוד על החזקים. צריך להבין שאנחנו חיים בכלכלה אחת, ואנחנו - חזקים וחלשים - קשורים זה בזה".

לדבריו המצב בישראל הרבה יותר חמור, כי יש מערכת שמסבסדת את העשירים ופוגעת בעניים. "קח, למשל, את מה שקורה במערכת הבנקאות. מי שסובל מאוברדרפט או שהצ'קים שלו חוזרים משלם קנסות מאוד כבדים. בישראל אולי זוכרים את ההלוואות שניתנו לקיבוצים ובסופו של דבר מוטטו אותם. כולנו קשורים זה לזה וכולנו צריכים לשמור זה על זה".

הבונוסים המטורפים שחילקו לעצמם מנהלי וול סטריט לא מפתיעים את אריאלי. "הם מנותקים מהמציאות", הוא קובע. "נכון יותר לומר שהם מנותקים מהמציאות כבר הרבה שנים. אני לא חושב שההאנשים האלה בהכרח רעים אבל הם התרגלו לחיות בדרך מאוד מסוימת. הם האמינו במשך הרבה מאוד שנים שמה שהם עושים הוא בסדר גמור. כל עוד הכלכלה פרחה זה עבד".

את ההסבר להתנהלותם של מנהלי וול סטריט הוא מוצא בבועה שבה הקיפו את עצמם - ובתוכה הם עדיין מצויים. מנהל מנותק אחד פשוט חיקה את התנהגותו של מנהל מנותק אחר. "אבל עכשיו העולם משתנה, והם פשוט שכחו לעדכן את צורת ההתנהגות שלהם", הוא פוסק. "כאשר אחד מחברי אותו מועדון לוקח לעצמו בונוס מטורף, האחרים חושבים שזה מגיע גם להם. וכאשר אתה רואה את האנשים סביבך מתנהגים באותה הדרך, כמובן שזה מחזק את ההתנהגות הפסולה. הם שיכנעו זה את זה שהכסף הזה מגיע להם.

"לבני אדם יש המון מנגנונים לעיוות המציאות. אם אתה מוכר איגרות חוב מגובות משכנתאות ומרוויח בזכות זה חבילת שכר של 15 מיליון דולר, למה שלא תשכנע את עצמך שזה מוצר טוב? גם אני הייתי משכנע את עצמי בכך".

אריאלי מותח גם ביקורת על הממשל האמריקאי. "כאשר מדובר בכל כך הרבה כסף צריך להטיל על האנשים האלה מגבלות", הוא אומר. "פשוט נתנו להם כסף, ואפילו לא חייבו אותם להעניק את הכסף כהלוואות לציבור אף שזו היתה התכנית המקורית. היו בנקים שהשתמשו בכסף כדי לשים אותו בכיס, אחרים נתנו את הכסף כדיווידנדים לבעלי המניות ואף אחד לא אמר להם כלום. אז בעצם למה שלא יקחו לעצמם גם בונוס?

"אני לא רוצה להצדיק את ההתנהגות שלהם, מפני שללא ספק מדובר בהתנהגות מחפירה. אבל אני מנסה להבין מה קרה להם. אני לא חושב שהם גנבים אבל הם הוכיחו לנו פעם נוספת שבני האדם מסתכלים על העולם באופן שנוח להם. נניח שאתה מנהל בית השקעות שקיבל 50 מיליארד דולר מהממשלה. מה פסול בכך שתיקח 100 מיליון דולר כבונוסים? הרי זה אחוז קטן מתוך הסכום שקיבלת. זה חלק מצורת החשיבה של המוח האנושי. אנשים ממציאים סיפורים כדי להצדיק את התנהגותם ומעשיהם".

זו גם הסיבה לכך שאריאלי סבור כי התוכנית של אובמה - להגביל את שכר הבכירים בחברות שקיבלו כספים מהממשל ל-500 אלף דולר בשנה בנוסף למניות - לא תצליח להשיג את המטרה.

"מדובר בבנקאים שהיו רגילים לקבל מיליוני דולרים בשנה בנוסף למיליונים באופציות", הוא אומר. "האנשים האלה המציאו במהלך השנים אוסף של סיבות לכך שזה המעט שהם ראויים לו עבור המאמצים והכישורים שלהם. כמה אנשים באמת יודו שמשלמים להם יותר משהם שווים?

"הצעת השכר של אובמה נראית לבנקאים האלה מעליבה ולא אחראית בהשוואה לשכר שאליו הם רגילים. הניחוש שלי הוא שהם לא יסכימו לתנאים האלה ואם הם יסכימו הם ימצאו טריקים לשלם לעצמם את מה שהם חושבים הוא שכר ראוי והוגן - כלומר מה שהרוויחו קודם".

לחסל את ניגודי האינטרסים

לדברי אריאלי, אחת מבעיות היסוד שמשבשת את הפעילות בוול סטריט היא קונפליקטים של אינטרסים בתעשיית הפיננסים האמריקאית. "אף אחד לא היה מעלה בדעתו ששופט במשפט יקבל אחוזים מהפיצויים שהוא פוסק לתובע במשפט", הוא אומר. "אבל הבנקאים של וול סטריט עושים משהו דומה והם כלואים בניגודי האינטרסים שלהם. "במשך השנים נוצרו כלים פיננסיים כמו נגזרות, שרוב אנשי המקצוע בוול סטריט כלל לא מבינים בהם. עובדי וול סטריט קיבלו תמריצים ולכן אמרו לציבור המשקיעים שהכלים האלה לא מסוכנים או הגדירו אותם ככלים ברמת סיכון נמוכה עם תשואה גבוהה. הם לא ניסו לרמות - הם פשוט עשו רציונליזציה לדברים ששירתו אותם. אם תפקידי הוא למכור ללקוחות מוצרים פיננסיים אקזוטיים שלא כל כך ברור לי הסיכון שבהם, אני עוצם שליש עין ואומר ללקוחות שזה כלי שיש בו סיכון נמוך.

"אנחנו מרמים עד המקום שבו אנחנו מתחילים להכיר בעובדה שאנחנו רמאים. למשל, לאנשים קל יותר לגנוב עיפרון מהמשרד מאשר לגנוב עשרה סנט. כשאנחנו מתרחקים מכסף ממשי, קל לנו יותר לרמות. כאשר עוברים לעסוק בכלים פיננסיים מתוחכמים או נגזרות, קל יותר לרמות כי כסף לא מעורב בזה".

אריאלי אומר שוול סטריט מעורבת בסדרה נוספת של ניגודי אינטרסים. הוא טוען כי מסחר במניות משתלם יותר לעובדי וול סטריט מאשר ללקוח. "ברוקר מרוויח כסף על עסקה של מכירת וקניית מניות", הוא מסביר. "הלקוח צריך לשלם על זה. זאת תופעה מאוד רחבה. גם עושי השוק במכירת מניות וסחורות נגועים בקונפליקטים של אינטרסים. כמתווך אמצעי יש להם מושג מה המחיר שאנשים מוכנים לשלם תמורת מניות ובאיזה מחיר הם מוכנים למכור. הבעיה היא שלאנשים האלה מותר לקנות ולמכור מניות בשביל עצמם. כך הם יכולים ליצור לעצמם עסקות שיכניסו להם הרבה כסף לכיס".

מה הפתרון לתופעה הזו?

"הפתרון הוא לאתר את ניגודי האינטרסים ולסלק אותם כמו שעשו לפני כמה שנים עם האנליסטים, שחיברו דוח"ות חיוביים בנוגע לחברות שבית ההשקעות שלהם הנפיק. האנליסטים נהגו לקבל בונוסים על ההנפקות האלה. בעקבות התפוצצות בועת האינטרנט הוחלט לשים סוף לזה. הבעיה היא שוול סטריט לא המשיכה בתהליך החיסול".

לצד חיי האקדמיה: עזרה לפרוצות באינדונזיה

דן אריאלי לא עוסק רק בכלכלה התנהגותית. הוא מעורב בין השאר בפרויקט שבו מלמדים פרוצות באינדונזיה להעניק ללקוחותיהן מין אוראלי. "המטרה היא לצמצם את ממדי האיידס באינדונזיה וברחבי העולם", מסביר אריאלי. "אין כל ספק שכאשר משתמשים בשירותיה של פרוצה הכרחי להשתמש בקונדום. אך יש מדינות שבהן אנשים לא מוכנים לקבל את השימוש בקונדומים, כמו במקסיקו ואינדונזיה.

"חשבנו על פתרונות להתמודדות עם המצב, וכך עלה הרעיון לקדם מין אוראלי אצל פרוצות. הבעיה היא שבאינדונזיה לא מכירים את המין האוראלי. ערכנו ניסוי שבמסגרתו צוות של חמישה אנשים הלכו ל-30 בתי בושת ולימדו שם את הפרוצות כיצד לעשות מין אוראלי. אנחנו מקווים שהתוצאה תהיה ירידה בשיעור ההידבקות באיידס".

חזרה

| | עוד אתרי שיתוף

הוסף את חיפוש Capital Market לתיבת החיפוש בדפדפן